Time Travel in the MRI Suite: A Journal Entry
By Laura Will
לחזור לחדר ה-MRI היום היה כמו להיכנס לתוך זיכרון. לפני שלוש שנים, ממש משמאלי, ישבתי על מיטת בית חולים עם גרסה של אלדן במשקל 4.5 ק"ג בזרועותיי. הוא ינק, עפעפיו כבדים. מטרת ההאכלה הזו לא הייתה הזנה, אלא הרגעה. הוא עמד להיות עטופ בחתלה וחגור למכשיר MRI כדי לבדוק את מוחו.
זה היה מאי 2020, ונסעתי לבית החולים יומיים קודם לכן כי החרדה שלי הגיעה לקצה גבול היכולת. בני עבר בדיקה מקיפה באשפוז כי פשוט ידעתי בליבה של אמא שלי שמשהו לא בסדר. הרמזים היו עדינים; כל כך עדינים שרופא המשפחה שלו אמר שהכל בסדר רק שבוע קודם לכן. אז חלק ממני היה אופטימי שנשתחרר עם אישור בריאות נקי עבור אלדן ואבחנה של חרדה אימהית חמורה עבורי; זה היה התרחיש הטוב ביותר.
הוא סיים להניק, והאחות עזרה לי לעטוף אותו בשמיכה חמה. הוא התפתל לרגע ואז התיישב בזמן שסגרו אותו עם ולקרו לעריסה קטנה שתחליק ישר לתוך ה-MRI. הופניתי למושב בפינה - מושב שאלמד, 3 שנים מאוחר יותר, שעדיין קיים היום. אני תוהה כמה אמהות אחרות ישבו שם, בזמן שהמכונה הצינורית המפלצתית מפיקה תמונות של מומים. אני תוהה כמה צער נקלט, ממש כאן. טראומה בדו-ממד.
היום יש לי גרסה של אלדן במשקל 11 ק"ג בזרועותיי. זרועות שלעתים קרובות כואבות ממשקלן. זרועות שללא ספק חזקות יותר מהפעם האחרונה שבה בני ואני היינו כאן. אני זוכר שהצצתי מבעד לקיר הזכוכית ברדיולוגית שגללה בין תמונות מוחו של בני בן ה-4 חודשים כשהן נוצרו. אני זוכר את פניה ואת מבט הדאגה מדי פעם שהקשה עליי לנשום. אמרתי לעצמי לא לקרוא לזה; ובכל זאת, חשבתי שאני עלול להקיא.
שעתיים לאחר מכן, הנוירולוג שלו היה מגיע לספר לי - ולבעלי ברמקול (בשל כללי הקורונה של הורה יחיד בלבד) - שחיינו לעולם לא יהיו אותו הדבר. היא השתמשה בשפה מיומנת ותומכת כשסיפרה לנו סיפור על מוגבלות - פיזית ונפשית, בינונית עד חמורה - שנשמעה באותו זמן כמו סיוט שממנו לא נתעורר.
כיום, לאלדן יש צוות הרדמה, כי הנקה ועיטוף כבר אינם אופציה. הוא בועט ומתפתל נגד זה, אבל אני מחזיקה אותו כשהוא מורדם. הכרתו יורדת והאחות עוזרת לי להשכיב אותו ולשחרר. הרופא אומר, "כל הכבוד אמא", כשאני מסתובבת לצאת מחדר ה-MRI. אני מנסה לחייך. "את לא יודעת חצי מזה", אני חושבת, כשאני מביטה ברוח הרפאים של עצמי יושבת בכיסא בפינת חדר ה-MRI הזה לפני שלוש שנים. אני יכולה לראות את עצמי מהעבר, ידיים שלובות כאילו מנסה להחזיק את ליבי בתוך חזי, כאילו ידעתי שהוא עומד להתנפץ עם תוצאות ה-MRI הראשון.
היום אני מובלת לחדר המתנה, שם אני יושבת עם עגלה, ריקה מלבד שתי נעלי ספורט קטנות ללא שרוכים ואוטובוס בית ספר מיניאטורי. ושם אני יושבת עכשיו, מקלידה ותוהה מה אני יכולה לומר לגרסה ההיא של עצמי שעדיין הייתה בחדר ה-MRI לפני 3 שנים. אולי אוכל לנחם אותה בקלישאה כמו "מה שלא הורג אותך מחזק אותך", או אולי להציע עצות כמו "זכור את מה שאתה אוהב", ו"זהו מסע יוצא דופן - צא מהדרך בהכרת תודה". אבל הכל נכשל. כאן בבית החולים היום, הקצוות הכואבים של אבל חריף הבולטים מהעבר אינם מרגיעים במילים.
וכך אני מפסיק להקליד ועוצם את עיניי. אני מדמיין את עצמי עומד ודוחף את הדלת של חדר ה-MRI הזה של 3 שנים עברו. אני נכנס פנימה והעצמי שלי מהעבר עומד, זרועותיו נופלות לצדדיה כשהדלת נסגרת מאחורי. אני פותח את זרועותיי. אנחנו ננעלים מבטים לרגע, ואז אני מחבק את גופי המוכה פחד, לב אל לב, עבר והווה. ויחד אנחנו יודעים: אנחנו יכולים לסמוך על העצמי העתידי שלנו שיהיה חזק מספיק לכל מה שיבוא אחר כך.
"הבט במקום הפצוע, שם נכנס האור." - רומי
חושבים על כתיבה ביומן? צרו חשבון חינמי באתר שלנו והתחילו לכתוב עוד היום!
About Rare Resiliency:
Rare Resiliency is a monthly column written and/or curated by Laura Will. This column explores the concepts and skills that play a protective role against chronic and acute stress. Each article challenges and encourages the reader to continue to develop that inner steadying strength as they face illness and uncertainty, sorrow and joy.
